חלוקה לא שוויונית בין בני זוג נוגדת את חוק יחסי ממון

חלוקת הרכוש ללא תלות במועד הגירושין

חוק יחסי ממון, הינו חוק שנחקק לפני 35 שנה, על פיו חלוקת הרכוש בין בני זוג מתגרשים יהיה רק לאחר מתן הגט, הזמן בו פג תוקף הנישואין בניהם, או במקרה של מוות של אחד מהם. נתון זה אפשר מצב של סחטנות, בו בן הזוג שלא היה מעוניין לחלק את הרכוש מסרב גט, או שמעוניין בחלוקה לא שוויונית בין בני זוג נוגדת את חוק יחסי ממון.

בכדי למנוע מקרים כאלה נערך בחוק תיקון הקובע שחלוקת המשאבים תתבצע באחד משלושה זמנים אחרים, ללא קשר לזמן הגירושין. שלושת המועדים האפשריים לחלוקת הרכוש: שנה מיום שבו הוגשה התביעה המשפטית, חודשיים מהיום בו נפרדו הצדדים מעשית, או לאחר 9 חודשים (או פחות בהתאם להחלטה שיפוטית) מאז שבני הזוג פרודים אפילו תחת קורת גג משותפת, בגלל קרע הקיים בניהם.

זמן החלוקה כתנאי לכתב הסכמה לגט

עוד תוקן בחוק כי בידי בית המשפט הסמכות לעיכוב חלוקת הרכוש, במידה ואחד הצדדים המבקש זאת אינו פעל בתום לב בהליך הגירושין. סמכות נוספת ניתנה בידי בית המשפט במסגרת תיקון החוק והיא התניית מועד חלוקת הרכוש בכך שהמבקש ייתן כתב הסכמה לגט. במידה ולאחר הסכמה כזו, מסרב הבעל בבית הדין הרבני לגט, בית הדין הרבני כופה עליו גט. מטרתם של תיקונים אלו היא למנוע מקרי סחטנות וסרבנות גט.

כושר ההשתכרות נחשב כנכס ממשי

התיקון השלישי שתוקן בחוק נותן לבית המשפט סמכות להורות על חלוקה לא שוויונית בין בני זוג נוגדת את חוק יחסי ממון לכאורה. מה שהביא לכך הוא החשבת הנכס של כושר ההשתכרות כנכס ממשי שמובא בחשבון בזמן חלוקת הרכוש. מסיבה זו, מורה בית המשפט על כך שבן הזוג עם כושר ההשתכרות הגבוה יותר יקבל פחות נכסים משותפים שיש לבני הזוג.

חלוקה לא שוויונית בין בני זוג נוגדת את חוק יחסי ממון, אולם לאחר התיקונים בחוק שהובאו לעיל, החוק מאפשר מציאות כזו. מעבר לכך, התיקונים מוסיפים חוסר וודאות על הפסיקה והופכים את היכולת להעריך את תוצאות הדיונים למורכבת. לאור זאת, הסכם ממון הנקבע בהסכמת בני הזוג לגבי האופן של פירוק התא המשפחתי הופך לנצרך מאין כמוהו. בצורה כזו נחסכים דיונים משפטיים ארוכים, העלולים בסופו של דבר לפגוע לפחות באחד מבני הזוג.